ראשית, אנו לומדים להתבונן בעצמנו תוך כדי החיים שאנו חיים: לומדים את תגובותינו ואת התפיסות העומדות מאחורי הפעולות שאנו עושים, מתבוננים בעצמנו מגיבים תוך כדי קליטת הרשמים עצמם, והשפעתם על המרכזים השונים. התבוננות נעשית ללא ביקורת ושפיטה עצמית. אנו פותחים עצמנו לקבל כל שאור התודעה יעלה בפנינו.
במקום לרצות לשנות את המציאות או להתאימה לתפיסתנו, אנו לומדים להתבונן בה ולהכילה ללא מסך הדעות והידיעות שלנו, אלא להיפתח אל אופייה המלא חיים, המשתנה תדיר, ההפכפך והמלא מסתורין. אנו כמו מאלפים את שכלנו להיפתח אל אמיתותם של הדברים, כפי שהיא משתקפת מטבעם שלהם, לבחון ולבדוק כל דבר לגופו ולא רק על סמך ניסיון העבר שלנו, ולפתח חשיבה אובייקטיבית הגיונית ושקולה.
על מנת לחוות את העולם כמות שהוא עליך לפתח בראש ובראשונה מה שנקרא "מצב נוכחות" או "זכירה עצמית". במצב זה אתה "שם עצמך בצד" ופותח את מודעותך וערנותך לחוויה ישירה של הרגע הזה, ללא הפילטר של הרגל או הגנה. מבלי לרצות לשנות שום דבר ומבלי לתפוס שום דבר ממה שאתה רואה. תשומת הלב מחולקת בין הפנים לבין החוץ.
כשאנו מאפשרים לכל מה שעולה להיות כפי שהוא ופותחים את הגוף לחוויה העכשווית, אנו מגלים מטען רגשי, לעיתים אפילו הצפה רגשית. כשאנו מפסיקים להאמין לסיפורים שלנו, מפסיקים לתייג ולשפוט את החוויה, מה שנשאר כאן ועכשיו הן תחושות. כל שעלינו לעשות זה לאפשר להן להיות ולשחרר בעזרת טכניקת סדונה את ההיצמדות אליהן, את הרצון לשנותן ואת תחושת החוסר המצויה בבסיס כל קושי.
במדיטציה בישיבה המטרה, כפי שמציע הזן-בודהיזם, היא לפתוח את "המוח הקטן" בפני "המוח הגדול". אתה לומד להיכנע למשהו נעלה יותר בתוכך. כל הדברים נחווים כפי שהם, לא יותר לא פחות. דבר זה אפשרי רק במצב של תודעה טהורה משוחררת מכבלי ה"אני".
אתה יוצר נקודת עצירה פנימית בתוך הגוף ומרומם עצמך לשקט, תוך איבוד של תחושה רגילה של עצמך והשקטת השטף הפנימי. תחוש עצמך במרכז האנכי של גופך, המשמש דרך כניסה לתודעה טהורה, שהיא קבועה, נצחית ובלתי משתנה.
הדרך החמישית של השחרור בשיטת סדונה, מפנה באופן מהיר וישיר אל מה שאתה, הנכוחות של המודעות, שתמיד כאן תמיד עכשיו. וזה הרבה יותר קל ומדויק, כי אין מה לחפש. מה שאנחנו כבר שלם ומושלם. למעשה, עם שיטת סדונה אין צורך לתרגל יותר. וזה הרבה יותר פשוט, קל ומהיר.
כל ניסיון של התודעה לאחוז במשהו, הוא אינו נכון; על התודעה כמו לנוח בתוך עצמה. כך מתאפשר לה טבעה האמיתי - פתוח וחסר גבולות כמו המרחב כולו. היא נעה בתוכו ללא מאמץ, בתנועה ספונטאנית. היא התנועה. היא המרחב עצמו.
זוהי כניעה לתוך כניעה. ושוב כניעה. עד רגע ההתמוססות הסופי, בו היא מאוחדת עם הכול.
הכול כלול בתוכה, כל הרגשות והמחשבות. האגו מצטרף לכניעה. אין להכחיש שום דבר.
הכחשה היא עשייה. כשיש עשייה יש עושה. ההפרדה נוצרה.
אולם כדי שהתרגול יהיה שלם, יהיה עליך לצאת מעצמך ולעמוד מול אנשים אחרים גם כן. חיים הם מערכות יחסים, דרכן אנו מבינים את עצמנו. זו הדרך היחידה, למעשה, להכיר עצמנו באמת (גם מערכת היחסים שלי עם המחשבות והרגשות שלי הם מערכת יחסים, דרכה אני לומד על עצמי).
כשאתה עומד מול אדם אחר ומישיר אליו מבט, כל מסך ההגנות שלך עומד בינך לבינו, ולהפך. אתה עלול לחוות כיווץ בגוף, חוסר יכולת לנשום באופן סדיר, בריחה של העיניים, כאבי גב וברכיים ועוד. מחשבות תקיפה או בריחה עולות, שגורמות לגוף חוסר שקט. עליך רק להיות מודע לכל מה שקורה תוך הרפיית העיניים וחיבור למרכז הגוף, מבלי לרצות לשנות את המצב או לשפוט אותו. העיניים הן אחד האיברים המוגנים ביותר בגוף, ואם לא תהיינה רפויות, דרך ההתבוננות שלך בעולם תמשיך לשמור אותך במצב קטוע של אתה ואחר במקום של איחוד ושל המשך. אינך מנסה לשנות דבר ממה שאתה חש - אתה הולך מעבר לזה, ובכך אתה לומד להכיל את עצמך ואת האחר, דבר הפותח בפניך את דלת החמלה האנושית.
השלב הבא הוא שחרור, כפי שמלמדת שיטת סדונה. כשהמטען הרגשי משתחרר, אתה חש אהבה, ביטחון ושמחה. כי אלה הם טבעך, ואין צורך לתרגל שמחה או אהבה או ביטחון.
אתה חש תודעה אנרגטית חדשה המתחילה לזרום בגוף, ואז נפתחים מרחבי חיים חדשים, מלאים בחיות, אינטליגנציה, אהבה, חסד וחמלה. וכשיש חמלה, יש שלום. שום מחשבת תקיפה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חמלה ועם שלום. כל תפיסת העולם משתנה, וכשתפיסת העולם משתנה, משתנה העולם עצמו; מעולם של איום ותקיפה לעולם של סליחה ושל חסד.
